כוחו של הומור בתהליך שיקום חיילים

השביעי באוקטובר

אף אחד מאיתנו לא יכול לשכוח את הבוקר הזה.

כבר ביום ראשון בבוקר הבנתי שאני חייבת לפעול.

בתור ליצנית רפואית, יצאתי לשטח – לבתי מלון ולמפונים,

לעבוד עם כל מי שרק זקוק לנו.

רגע לנשום.

אפילו לא לחייך.

רק להיות שם.

ואז הגיע הטלפון מהמילואים.

יחידה חדשה שאליה ביקשו לצרף אותי,

יחד עם ליצן נוסף, חבר שכבר היה שם.

לעבוד עם חיילים ביחידה לבריאות הנפש

שנקראת מלש"ע,

לקבל אותם כשהם מגיעים

לקב"נים ולקב"ניות.

להיות שם עבורם,

לחזק את משאב החיוך

וההומור.

הרגשתי שזה הדבר המדויק,

ואכן זה היה.

במשך שישה חודשים פקדתי את היחידה

ביחד עם שותפי.

שם פגשנו חיילות וחיילים,

שהגיעו לפעמים ישירות מעזה או מהצפון,

ולפעמים אחרי תקופה,

שבה לא מצאו את עצמם בבית.

במשך שישה חודשים,

העברנו סדנאות והיינו שם בשבילם.

בכינו, צחקנו, כאבנו, השתוללנו,

החזקנו, חיבקנו, שרנו, רקדנו,

ישבנו ובהינו.

עשינו כל מה שהם היו צריכים.

בסדנאות שלנו,

הייתה לגיטימציה לחייך – גם מתוך המקום הכואב.

אפשרות לומר:

"אני יכול לחזור לחייך או לצחוק,

אחרי כל הדברים הנוראיים."

כי זה לא פשוט.

לפעמים צריך ליצנית או ליצן

שישקפו לך

מה אתה רוצה.

אז היינו שם,

באהבה גדולה.

תודה לחברי,

דוש בראשי, על ההזדמנות להצטרף ליחידה,

למפקד היחידה יורם בן יהודה,

לכל הקולגות שלי,

ובמיוחד לחיילים ולחיילות

שהעניקו לעולם בחזרה את החיוך שלהם.